בעשרים השנים האחרונות המחוקק הטיב עם בעלי הנכסים שנכנסו לסיטואציה נוראית, שבה השוכר החליט מצד אחד להפסיק לשלם שכירות, ומצד שני החליט שלא לפנות את המושכר, לא מזמן, כאשר שונו תקנות סדר הדין האזרחי, המחוקק הטיב פעם נוספת עם תביעה זו, ושייך אותה לקבוצת התביעות שיידונו בדיון מהיר, כל זאת על מנת לתת מענה מהיר בסיטואציה הדורשת סעד מיידי של פינוי המושכר.

חשוב לציין, מצד אחד המחוקק הטיב עם בעל הנכס מבחינת המועדים הצפופים וקבלת סעד בזמן מועט יחסית, אך מאידך, חובתו של בעל הנכס לפעול אף הוא בתוך המועדים הצפופים ובהתאם לתקנות, כך ישנו חלון הזדמנויות קצר מרגע ההבנה שבה המושכר לא יפונה במועד, ועד לרגע שבו נעשית פנייה לייעוץ משפטי וכבר יש לפעול בהתאם לתקנות במהירות הנדרשת בלאו הכי, שכן אין זה מספיק שבעל הנכס יפעל מהר, אם יפעל לבדו ועל הדרך יישכח ביצוע לפי התקנות, הרי שבידיו עלול לסכל את קבלת הסעד החשוב והוא- פינוי המושכר.

לאור העובדה כי המחוקק החליט שתביעה זו תהיה במסגרת דיון מהיר, הרי שעל עורך הדין להשקיע את מירב המאמצים בבניית התביעה בזמן קצוב, למשל: בתביעה רגילה, הגשת התצהיר הינה באמצע חייו של התיק המשפטי ולאחר מספר דיונים, בהליך של תביעה לפינוי מושכר יש להגיש את התצהיר כבר בהתחלה עוד בטרם הדיון, קרי על עורך הדין האחריות להשקיע מאמציו כבר בהתחלה שכן זוהי דרישת הוראות החוק בתביעה מסוג זה.